סו סאני פארק הוא אמן שנולד ב סיאול, הרפובליקה של קוריאה, שעברה לארצות הברית בגיל 11. במהלך 15 השנים האחרונות, עבודתו התקדמה לעבר הקרנת אור כחומר פיסולי. הוא מגדיר מחדש את חומרי הגבול המכילים אותו (גדרות, פלסטיק, זכוכית, טיח) כדי להרחיב ולחקור מגוון מרחבים לימינליים בין פנים לחוץ, פיסול ורישום, חזון ותפיסה, אובייקטים והצללים שלהם.
האור הופך לחומר פיסולי לאורך תיק העבודות המגוון של האמן. הפרויקטים שלו מאתגרים את הגבולות בין פיסול, מיצב ורישום. לאחר שעברה לוורמונט הכפרית בשנת 2005, מחוץ לאזור עירוני בפעם הראשונה, סו סאני פארק החלה לראות אור באור חדש, למצוא איכויות ומאפיינים בדרכים שלא הכירה קודם לכן.
"בשטח, השינויים בין אור לחושך נראו חשובים יותר. כשהשמש שוקעת, חשוך גמור, כי יש מעט מאוד פנסי רחוב. כשנסעתי הביתה מהסטודיו שלי, שמתי לב איך התמרורים משקפים את האור בבהירות רבה, ומדריכים אותי לאורך הדרך", אמר בראיון ל-Designboom.
המפגשים וההתקשרויות החדשות הללו הם שהובילו את פארק לעניין עמוק באור, שהתפתח לחקירה של מרחבים לימינליים, אלה שבין פנים לחוץ, פיסול ורישום, חזון ותפיסה, אובייקטים ושלהם. צללים.
אור לא ארוג, 2013. סו סאני פארק. צילום: אתר סו סאני פארק
"הבנתי שבמובנים רבים, האור הוא הישות הלימינלית המהותית. אנחנו לא ממש שמים לב לאור, אבל כל מה שאנחנו רואים, אנחנו רואים בגלל האור. זה בינינו לבין מה שאנחנו רואים. התחלתי לחשוב שהעבודה צריכה להיות לקדם את הרעיון הזה של אור כחומר במתקנים שלי", הוא אומר.
אחת החוויות שאילצו אותה לחשוב על מרחבים תַקצִיר ואינפיניטסימלי, כמו גבולות האור עצמו, הייתה הפרידה עם הוריו במשך שלוש שנים. זה הוביל אותה להרהר בחומר, במרחב ובגבולות.
"ההורים שלי היגרו מקוריאה לארה"ב כשהייתי בן 8, אבל לא יכולתי לעקוב אחריהם עד גיל 11. באותה תקופה נשארתי עם המשפחה המורחבת שלי, ובמהלך השהות כמעט טבעתי.
"בזמן שזה קרה, שמתי לב שאני מרגיש נפרד מהעולם, אבל גם מהגוף שלי. ״איך יכול להיות הרווח בין הגוף לנפש?״ תהיתי. ההגעה לארצות הברית הייתה סוג של איחוד מחדש עם המשפחה הגרעינית שלי, אבל גם חלוקה נוספת, שכן הייתי צריך לנהל משא ומתן על עולם שבו אנשים מדברים בשפה שאני לא יכול להבין. אמנות, עבורי, תמיד התרחשה בין מרחבים, מצבים וקטגוריות", הוא אומר.
חצי האי הקוריאני, באופן כללי, מכיר היטב את סיפורי הפרידות והמפגשים. זהו טריטוריה, עם, מפוצל לשניים לשניים (הרפובליקה של קוריאה וצפון קוריאה), שבו המשפחות הופרדו על ידי גבול שהיה יותר אידיאולוגי מאשר תרבותי, פילוגנטי או חשבתי. גם מי שחפץ בכך ונבחר בהגרלה רשאי להיפגש פעם בשנה במה שנקרא אזור מפורז למשך יום אחד. זה בהחלט משאיר חותם.
"הפרידות והאיחודים בעברי הובילו אותי לחפש לימינליות כנושא בעבודתי. חומרי גבול אלה קיימים בדרך כלל בין חללים: על קירות וחלונות, או כגדרות. אני רוצה להתייחס לחומרים האלה לא כמחלקי חדרים, אלא כאל יוצרי חלל. גדר מרותכת בצורה ומצוידת באריחי אקריליק. רבות מהצורות הללו ממלאות חלל ומשמרות אותו תוך כדי התהליך. בעבודתי, חומרי הגבלה הללו אינם יוצרים גבולות. הם הופכים לחלקים מעניינים במרחבים שאנו מאכלסים. זה מאפשר לנו להסתכל עליהם, ועל החללים שאנו יוצרים, בצורה חדשה", מתאר סאני פארק.
מוקרנאות זוהרות, 2017. סו סאני פארק. צילום: אתר סו סאני פארק
היא מבינה את עבודתה כחלק מהמסורת הארוכה של אמנות הסטודיו, וקטגוריות כמו פיסול, רישום ומיצב הן חלק מהמבנה של חלל אמנות הסטודיו. נסו להשתמש בחומרים ובמושגים הללו כדי לחקור רווחים ביניהם.
נכון לעכשיו, היא חוקרת סוג של צורה וחומר חדשים לה: צבעים רטרו-משקפיים, שבהם השתמשה ב-2005 כשעברה לוורמונט. הם סוגי הצבע המשמשים בכבישים או שלטים שנועדו להיראות בנסיעה בחושך.
"הציור הזה שולח את רוב האור שפוגע בו לאותו כיוון שממנו הגיע. אז זה אולי נראה מאוד כהה, אבל כשאתה מאיר עליו אור, הוא הופך להיות מאוד חשוך. בהיר. בדקתי דרכים להשתמש בצבע רטרו-רפלקטיבי בעבודות התקנה כי יש לו השפעות חזותיות מעניינות על האופן שבו הצופים יכולים לקיים אינטראקציה עם החלל", הוא מסביר.
והוא גם מתנסה עם קרטוני ביצים. הצורות החוזרות ונשנות של קרטוני ביצים, כמו חלות דבש, הן דוגמאות מצוינות לרווחים לימינליים, ולעתים קרובות, אומר סאני פארק, איננו מבינים עד כמה הצורות הללו משכנעות.
"לאחרונה למדתי שהקרטונים האלה יוצרים את מה שמתמטיקאים מכנים טssellation 3D, או דרך למלא ביעילות את החלל עם דפוס חוזר. עבדתי מחדש את הצורות הללו ובחנתי את האפשרויות שלהן עבור מתקנים פנימיים וחיצוניים כאחד."
Soo Sunny Park והמתקנים הקלים שלו שנוצרים בתוך גבול חומרים שמטשטשים את הגבולות היא חוויה שכדאי לעקוב אחריה, להרגיש משוחררים בזכות הכרת הגבולות שלנו.