במבט ראשון נראות הדיורמות שיוצרת האמנית אביגיל גולדמן חביב, אבל אם מסתכלים היטב אפשר להבין שה זָעִיר פסלים שהם חלק ממנו מבצעים פעולות אלימות ועקובות מדם למדי.
במהלך היום, אביגיל גולדמן עובדת כחוקרת בסנגוריה הציבורית בבלינגהם, וושינגטון. בלילה, צרו עולמות מיניאטוריים ציוריים עם סצנות אידיליות של חיים נגוע בהם דם.
בילדותה גילתה גולדמן אוסף של תצלומי פשע ארכיוניים משנות ה-20 וה-30 של המאה ה-XNUMX. אלה עוררו קסם מעבר לתיאורי האלימות הקליניים גרידא שלה, כי הם פתחו את הדלתות למרתקים ו מורכב סיפורים.
עבור אביגיל גולדמן, התמונות המפחידות הללו הכילו נרטיב משכנע, שהפך להשראה שלה ליצור pequeñas, אבל יצירות אמנות עוצמתיות.
חטיף חטיף, 2019. אביגיל גולדמן. צילום: Hashimoto Contemporary Instagram
המציאות העגומה שהוא מתאר, מרצח בן זוג ועד ילדים חמושים, אינן רק יפות, אלא גם לעתים קרובות מגוחכות, לעתים קרובות עטופה בהומור מקאברי למדי.
החלקים המקסימים, העטופים במעין בועת פלסטיק, מזמינים את הצופה להתבונן ולהתבונן מקרוב. מזכיר את הצעצועים ובתי הבובות שהיינו משחקים בהם בילדותם, ההיכרות הזו מתעוותת במהרה על ידי הפרטים הגרוטסקיים של כל דיורמה.
תמונות אלימות חודרות כמעט לכל היבט בחיינו, נלכדות ברשת ההיפר-קישוריות המתאפשרת על ידי חדשנות טכנולוגית. תיאור האלימות במדיה החזותית ובחדשות הפך לבלתי פוסק. זרם רציף זה של תמונות אלימות יכול להקהות אותנו לאלימות הממשית שהם מתארים או לוכדים.
נעשו טעויות, 2022. אביגיל גולדמן. צילום: Hashimoto Contemporary Instagram
הדיורמות שאביגיל גולדמן יוצרת מחייה, בצורה שונה לגמרי, את האופן שבו אנו מתמודדים עם תמונות אלימות., כשהם מרגיעים את הצופה לתחושת ביטחון מזויפת לפני שהם משחררים את הזוועה שלהם. בניגוד למסכי הדו-ממד שדרכם מסתובבות רוב התמונות האלימות שאנו צורכים, הדיורמות הן תלת-ממדיות ותופסות את המרחב הפיזי שלהן.
ככל שאנו רגילים לאלימות על המסך, המוחשיות שגולדם יוצר דורשת אינטראקציה לא מוכרת של הצופים ולכן הוא מתעמת איתה בצורה שונה באמת שבסופו של דבר מרגישה כמו טלטלה.
הסצנות היפות אך הסופר אלימות שאביגיל גולדמן מביאה לחיים בולטות כתזכורות לזוועות העולם הזה ומציעות סוג של הקלה מהאבסורד של החיים לפעמים.