אמן הפלסטיק האמריקאי ויוצר הקולנוע אנדי וורהול (1928-1987) מילא תפקיד מכריע בלידתו והתפתחותו פופ ארט.
וורהול זכה לתהילה עולמית על עבודתו בציור, קולנוע אוונגרדי וספרות ושימש כקשר בין אמנים ואנשי רוח, כמו גם בין אריסטוקרטים, אנשי קהילה הלהט"ב, ידוענים הוליוודיים, דוגמניות, בוהמיינים וכל מיני דמויות עירוני.
רישום ידיים, ציור, חריטה, צילום, הדפסת מסך, פיסול, קולנוע ומוזיקה היו כל האמצעים דרכם וורהול דיבר עם העולם.
עבודותיו המהפכניות מיקמו אותו כ אחד האמנים המשפיעים ביותר של המאה העשרים.
בשנת 1949 החל את הקריירה שלו כמאייר במגזינים כמו ווג, הארפר'ס בזאר, שבע עשרה והניו יורקר.
בשנת 1962 פתח את התערוכה הראשונה שלו בניו יורק בה כלל את יצירותיו המפורסמות הדיפטי של מרילין, פחיות מרק קמפבל, 100 בקבוקי קולה y שטרות של 100 דולר.
וורהול ביטל בהדרגה את התכונות האקספרסיוניסטיות של יצירותיו עד שהפחית את הפרויקטים שלו לחזרות סדרתיות של גורמים פופולריים מתרבות ההמונים והצרכנות.
במהלך תקופה זו הקים וורהול את הסטודיו שלו מפעל, דרכם עברו אמנים, סופרים, דוגמניות, מוזיקאים וסלבריטאים מחתרתיים של הרגע.
בקבוקי קוקה קולה, פחי מרק הפכו לנושאים חוזרים בעבודתו של האמריקני.
אנדי גם הציג באופן מוחלט מצבים בחיים האמיתיים כמו תאונות, לוויות, התאבדויות, קרבות רחוב; מנושא זה עולה כיסא חשמלי, אחת מיצירותיו הסמליות.
בשנת 1963 החל בקריירת קולנוע המבוססת על חזרה חזותית ומעומס חזק של תוכן מיני וארוטי. נְשִׁיקָה (1963), אימפריה (1964), בנות צ'לסי (1966) הם חלק מההפקה שלו.
במהלך שנות השבעים הנציח וורהול דמויות כמו מיק ג'אגר, ליזה מינלי, ג'ון לנון, מייקל ג'קסון והמנהיג הקומוניסטי הסיני מאו טדונג ביצירותיו.
