מארק שאגאל הוא אחד הציירים האישיים, המקוריים והמפורסמים ביותר של המאה ה- 20. במהלך 98 שנותיו יצר האמן עולם ציורי יוצא דופן, לעתים קרובות אוטוביוגרפי, בו האהבה הייתה המקור הגדול שלו ל inspiración.
בציוריו הפנטסטיים איחד את כל היקום האישי שלו: זכרונות ילדות, חלומות, תחושות מוקדמות, שברים של מציאות, מסורות יהודיות ורוסיות, ואהבותיהם הגדולות.
הוא לא רק התמסר לציור אלא גם כתב שירה, עיצב תפאורות תפאורה, עשה איורים לספרים, קרמיקה, פסלים, שטיחי קיר ועבודות גרפיות.
מארק שאגאל, ששמו האמיתי היה מוישה זכרוביץ 'שגאלוב (מוישה סגל), נולד בוויטבסק, בלארוס, ב- 7 ביולי 1887, למשפחה יהודית שורשית במסורת החסידית.
הוא גדל בשולי אימפריה רוסית שסירבה לאזרחות מלאה ליהודים, והקצה להם מגורים בכפרים קטנים, השטחים המפורסמים.
מהיקום המצומצם אך הקסום הזה, שבו לאמנות לא היה מקום, הצליח שאגאל, בגיל 15, לעבור לסנט פטרסבורג ללמוד אצל הצייר ומעצב התפאורה ליאון בקסט. שם הוא סבל מקשיים רבים, אך לבסוף קיבל מלגה מהפטרון וינבר, שהציע לו אפשרות לנסוע לפריס בשנת 1910.
האמור לעיל ייצג הזדמנות ייחודית, כאשר עולמו נפתח.
בשנת 1915 חזר שאגאל לרוסיה, התחתנה עם בלה רוזנפלד, אותו הכיר מגיל 14, ו מאותו האיחוד נולדה ילדה, אידה, אותו העריץ כל חייו.
בדיוק באותה תקופה היו בלה ומארק עפים מעל הגגות מעל העיר והופכים את אהבתם לאחת הסיבות לעבודתם.
בהתחלה, שאגאל התלהב ממהפכת אוקטובר של 1917 אך זה לא נמשך זמן רב ולכן החליט להגר לברלין, שם כבר היה לו יוקרה.
בהקשר חדש זה, עבודתו קיבלה השראה יותר מכל מהאהבה שחש לבלה ואלמנטים כמו חלונות ומגדל אייפל הפכו לכל מקום, כמו אידה בחלון, הזוג הטרי של מגדל אייפל, פריז דרך החלון שלי, יום הולדת y החלוםo.
מלחמת העולם השנייה ואיומים על קהילות יהודיות אילצו את משפחת שאגאל לברוח לניו יורק בשנת 1941.
עם זאת, מותה הדרמטי של בלה בגלל מחלה נגיפית זה צלל אותו במשך חודשים בעצב שמנע ממנו לצייר. בזכות אהבתה של בתה היא הצליחה להרים את המברשות שוב, אך הכאב בא לידי ביטוי בציורים כמו דיוקן עצמי עם שעון קיר y נוטורנו.
אידה מצאה אישה אנגלית שנולדה בפריז שתעזור לה בניהול הבית. העוזר, וירג'יניה האגארד מקניל, היא הייתה בתו המשכילה של דיפלומט.
בדיוק כשאגאל נאבקה בצער, היא התמודדה עם קשיי הנישואין שלה ולכן לא לקח הרבה זמן עד שהם התחילו סיפור אהבה של שבע שנים.
בשנת 1946 נולדו לבני הזוג דיוויד מקניל והתיישבו בעיירה השקטה היי פולס, ניו יורק.
במהלך תקופתו עם וירג'יניה, צבעים בהירים בתכשיטים ועיצובים שובבים חזרו ליצירתו של שאגאל.
בשנת 1947, רטרוספקטיבה ראשונה של עבודתו במוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית נתנה לו את האפשרות לחזור לפריז. עבודתו של שאגאל נחגגה בתערוכות רטרוספקטיביות באמסטרדם, לונדון וציריך.
כאשר שאגאל נהנה מהכרה עולמית, וירג'יניה נעשתה אומללה יותר ויותר בתפקידה כאישה ומארחת.
בהתחשב בכך, החליטה לעזוב בשנת 1952 עם הילדים, מכיוון שהייתה לה בת מנישואיה הקודמים, להתחיל את הקריירה שלה כצלמת.
דווקא בלילה בו וירג'יניה הגארד עזבה, אידה שוב נחלצה לעזרת אביה והחליטה להעסיק אישה ממוצא רוסי בשם ולנטינה, הידועה יותר בשם ואווה ברודסקי, לטפל בענייני פנים.
תוך פחות משנה, שאגאל, 65, ואווה, 40, נישאו. האומן מצא את האיזון הרגשי שלו בנישואין שניים עם ולנטינה ברודסקי, איתה התיישב בדרום צרפת.
הפעילות האמנותית שלו התרבה. על ידי הקסם של צביעה וניתוח מדיטציה, עבודתו של שאגאל השיגה את האוניברסליות שתמיד חיפשה.
במשך יותר משלושה עשורים שימש ואווה כעוזרו של שאגאל, קבע תערוכות, ניהל משא ומתן על ועדות וניהל את כספו.
מארק שאגאל נפטר ב- 28 במרץ 1985 בסנט פול דה-ונס ונקבר בבית קברות ימי שטוף באור הים התיכון שכל כך אהב.
