להיות מוכר כזייפן גדול זה די מַעֲלָל מכיוון שצריך כישרון וקשרים נהדרים כדי להגיע לשוק הזה שיעשה הכל ליצירת אמנות.
בהזדמנות זו נדבר על שני גברים שבדרך זו או אחרת הפכו רלוונטיים בגלל שעבודתם הייתה קשורה ל נאצים.
אלה הם האן ואן מיגרן ההולנדי וקונרד קויאו הגרמני, שני גברים שלא כיוונו את כישרונם בצורה לא נכונה.
האן ואן מיגר
הנריקוס אנטוניוס ואן מיגרן, הידוע יותר בשם האן ואן מיגרן, נחשב לאחד האמנים המוכשרים ביותר לזיוף אמנות של תור הזהב ההולנדי.
בילדותו סבל מבוז וחוסר הבנה של הוריו כלפי תשוקתו לעולם האמנויות. אביו אסר עליו לפתח קריירה אמנותית ומשפחתו אילצה אותו ללמוד אדריכלות.
אבל מכיוון שהדברים הנ"ל לא היו שלו, הוא החליט לעזוב את המירוץ ולהקדיש את גופו ונפשו לתשוקתו האמיתית: לצייר ולאחר מכן לקיים את התערוכה הראשונה שלו.
הבעיה הייתה שהמבקרים השפילו את עבודתו ומסירותו בטענה שחסרה לו מקוריות. לאור זאת, הוא החליט להתמסר לזיוף ציורים של אמנים גדולים, כולל פרנס האלס, פיטר דה הוך ו יוהנס ורמיר.
בדרך זו הוא הפך למיליונר. הוא ניצל את הכישרון שלו ומכר זיופים כמו ילדת הפנינה, מאת יוהנס ורמיר, תמורת סכומי כסף אדירים.
האיש הזה הופך לרלוונטי כאשר במהלך מלחמת העולם השנייה, אדולף היטלר והמפלגה הנאצית ממשיכים לצבור מקום ולרכוש חלק גדול מהאמנות ההולנדית.
מסתבר שהם קנו את הזיופים של מיגרן ואחד מ"ורמיר" שלו, שנשא את חתימת האמן. לבסוף, בתום המלחמה, הגיע הציור לידיו של הרייך מרשל הרמן גרינג ומיגרן התגלה.
ב-29 במאי 1945 האמן נעצר. לפני זה מיגרן החליט להתוודות שציוריו היו א זיוף ובכך ניתן היה להאשימו רק במרמה.
מכיוון שהרשויות לא האמינו לו בהתחלה, הוא היה צריך להוכיח את הודאתו, אז עורך דינו של האמן ניהל משא ומתן עם השופטים והם הגיעו להסכמה שמרשו יצייר כל יצירה של ורמיר בשידור חי כדי להבטיח את הודאתו.
הוא הורשע בזיוף ומרמה ב-12 בנובמבר 1947. כל הונו הוחרם ועונשו הופחת לשנת מאסר אחת בלבד. מחבר החיקויים מעולם לא ריצה את גזר הדין שכן לפני כניסתו לכלא לקה בהתקף לב ומת ב-30 בדצמבר 1947.
האן ואן מיגרן במהלך משפטו. מקור: עיתון ABC
קונרד קויאו
בתחילת שנות ה-70, קונרד קויאו החל לייבא מזכרות מהתקופה הנאצית מה-GDR וגילה איזה שוק גדול יש עבורם.
זה נתן לו השראה ליצור את החברה השאפתנית ביותר שלו: מה שנקרא עיתונים סודותיו של אדולף היטלר.
עיבוד התוכן והשחזור של החומרים היו כל כך טובים כאשר העיתונאי גרד היידמן (המגלה המשוער שלהם) הגיש אותם לניתוח של יו טרבור-רופר, המומחה הגדול של היטלר, הוא אימת את האותנטיות שלהם.
בהתחשב בכך, המגזין חמור הוא שילם עשרה מיליון מארק עבור הזכות לשכפל אותם מאחר שבאמצעות 62 הכרכים הוא ביקש לתעד את שנות כוחו של היטלר, בין 1933 ל-1945.
המגזין חמור הודיע כי רכש את יומניו הסודיים של היטלר בקול תרועה רמה. מקור: נשיונל ג'יאוגרפיק
חמור הודיעה על הרכישה באפריל 1983 תחת הכותרת סקופ המאה והרחיק לכת ומכר את זכויות ההוצאה ל"טיימס" לאחר שההיסטוריון לורד דאקר מגלנטון (פרופסור יו טרבור-רופר) אישר אותן כארכיון בעל "חשיבות היסטורית רבה".
הבעיה התעוררה כשהארכיון הפדרלי של מערב גרמניה הודיע שבדיקות הראו שהנייר והדיו שנעשה בהם שימוש היו מייצור שלאחר המלחמה ושהיומנים מזויפים.
ב-1985, הן היידמן והן קויאו נמצאו אשמים בהונאה וקיבלו ארבע וחצי שנות מאסר.
לאחר שהתגלתה ההטעיה, טען היידמן כי הוא נפל קורבן להונאה, אם כי מאוחר יותר התברר כי הוא שמר על חלק ניכר מהרווחים.