פסקל מרלין בונה מחדש גופות מחומרים חתוכים הטרוגניים.
באמצעות נייר מעקב, נייר מעוצב, פיסות בד ושברי קרני רנטגן, האמן מדביק אותם יחד, משפר אותם במדע, ובכך מציע לנו חזון היופי שלו.
יצירת דמויות בעלות גוף מעוות, כאילו סבלו ממחלה מולדת מסתורית וחסרת רחמים, הן ניחנו ביותר מצורות נדיבות שבהן הבליטות הן המלך.
הוא מתחיל את עבודתו עם דיוקן מצולם, למשל, של משפחתו ואחרים, כמו אלה שצולמו בילדים רומנים בעבודתו האחרונה. לאחר מכן התמונות הללו מוגדלות ונבנות מחדש.
דמויותיו הנשיות דומות לאלו אלוהויות פוריות פרימיטיביות; אין להם מה לקנא במפורסמים ונוס של גראווטיאן, בעוד שאחרות נראות כמו בובות מבותרות ומטולאות בצורה גרועה.
לפעמים, כדי לפרש את האמנות שלו, יש צורך להסתכל מקרוב כדי לזהות מי הבעלים של רגל או בטן בבלגן הגופני המסודר בצורה חכמה.
בדרך זו, גופים פיזיים אלה חושפים גם את האני הפנימי שלהם באמצעות נוכחות של צילומי רנטגן וסריקות חתוכות.
הסט, בסופו של דבר, מוצלח מאוד מבחינה אסתטית, מטריד כמו שצריך כי הוא מדבר על שוני, על פנטזיות, על דחפים שיכולים להחיות אותנו מול מה שאנחנו מבדילים מעל הכל מאחרים: הגוף שלנו.
עבודתו של מרלין, שחוזרת על עצמה מאוד, לא מפסיקה לעורר סקרנות, מאז הוא מתמקד בעיקר בדמות האדם.
באופן זה, דמויותיו ה"חסרות רחמים ורציניות" מהוות יקום יוצא דופן, לעיתים מפחיד, אם כי בעל ניואנסים בפלטת צבעים קלילה ומעודנת המרככת את הנושא.
מתוך מחשבה זו, האמן בונה ומפרק בו-זמנית את הדמויות, המוצגות בפאר.
באמצעות טכניקת הקולאז', שהייתה במקור נועד לעורר המצאה יצירתית, מרלין משתמש בכל מה שיש בהישג יד כדי ליצור צללים.
במהלך השנים הצליחה מרלין ליצור עולם שלם של דמויות מעוותות ומציאותיות וגם רציניות.
עבודותיו מוצגות באופן קבוע ב בלגיה, צרפת y לוקסמבורג, והוצג גם ב- בריטניה, יפן ו ארה"ב.