יאסונארי קוואטה, פרס נובל הראשון לספרות ביפן

 

יאסונארי קוואטה (אוסאקה, 1899 - זושי, 1972) היה הסופר היפני הראשון שזכה בפרס. ספרות נובל והשני אסייתי, ממש מאחור רבינדרנת טאגור.

מגיל צעיר מאוד הוא חי מקרוב עם המוות, כשהיה בן 4 הוא נותר יתום, הולך לגור עם סבו וסבתו מצד אביו ואחותו הגדולה עם דודה.

הוא הצליח לראות את אחותו שוב פעם אחת בלבד, מכיוון שהוא נפטר בגיל 11 בלבד.

נראה כי המוות אהב להסתובב ביפנים, מכיוון שאחר כך נפטרה סבתו ושנים לאחר מכן גם סבו.

יאסונארי הייתה רק בת 15 וחוותה כאב רב מדי בחייה, היא בילתה כמה שנים עם סבא וסבתא מצד אמה, ובהמשך עברה להתגורר בפנסיון שהיה קרוב לבית הספר.

בשנת 1920 הוא נכנס לאוניברסיטת טוקיו כדי ללמוד ספרות בשפה האנגלית, אם כי שנה לאחר מכן הוא עבר ל ספרות מיפן.

הוא היה צעיר נלהב בקריירה שלו, החיה את המגזין הספרותי שינג'יצ'יץ ' וזה היה בעמודים שפרסם את יצירותיו הראשונות, ועשה את דרכו בעולם הכתיבה.

 

 

בסוף התואר הוא היה חלק מקבוצת אינטלקטואלים ויחד איתם השיק בנג'י-ג'ידאי, מגזין שפתח מקום לסופרים חדשים ומבטיחים שהשתמשו בסגנון שיננקנקאקו-הא, בית הספר החדש של התחושות.

קוואטה חי את התקופה האימפריאליסטית של הספרות היפנית בה סופרים נהנו מחופש מסוים לכתוב.

במקביל, הספרטורים היו המקדמים העיקריים לתקשורת בין התרבות היפנית למדע המערבי. יסונארי מיקד את עבודותיו ב אוהב ללא נכס.

עד שנת 1926 הוציא את ספרו הראשון הרקדנית של איזו, יצירה ידועה ביפן והיא מספרת את הסיפור הקצר של אהבה מוקדמת.

עשר שנים מאוחר יותר הוא השיג קדימה ביפן עם הרומן הראשון שלו ארץ השלג.

Kawabata עבד גם ככתב עבור מניצ'י שימבום.

 

 

בשנת 1959 הוא זכה במדליית גתה בפרנקפורט ובשנת 1968 זכה בפרס נובל לספרות ונשא את הנאום שנקרא "מיפן היפה, העצמי שלו."

ב- 16 באפריל 1972, חולה, מדוכא ושוב עמוס על מותו של אדם אהוב, חברו יוקיו מישימה, שגם הוא היה חונך, יאסונארי התאבד בדירה קטנה ליד הים.

רק שנה לאחר מותו יוצא הרומן שלו המורה של גו, עבודה שהסופר תיאר כיצירתו הטובה ביותר.

 

 

יצירותיו הידועות ביותר במערב

הרקדנית של איזו (נוצר בשנת 1926 ותורגם בשנת 1969).

ארץ השלג (נוצר בשנת 1937 ותורגם בשנת 1961).

צליל ההר (נוצר בשנת 1954 ותורגם בשנת 1969).

המורה של גו (נוצר בשנת 1954 ותורגם בשנת 2004).